ברגע שהעצימו את כיסויי העיניים, החלל הפך ל"תיאטרון קופסה עיוורת" מלא אי ודאות. "שני צעדים קדימה, קצת שמאלה!" - קולות ההנחיות של עמיתים הדהדו את התיאום השקט של שיתוף פעולה בין-מחלקתי. כשמישהו, תוך שימוש בזיכרון המרחבי שלו, ניפץ בדיוק ביצת זהב, וחשף בובת זונגזי מוסתרת, קריאות תרועות מילאו את האוויר בקנטות, "אתה באמת אמן של אהבת זונגזי!" והקשקוש הרך של עמית, "אבוד" לרגע בחוש הכיוון שלו, נגע בטעות בפינת השולחן לאחר שהסתובב במעגלים, העלה צחוק מכל החדר. מסתבר שאפילו יותר יקר מהפרסים הוא החום של מישהו שקורא את "הקואורדינטות הנכונות" בחושך. כל סדק של ביצת זהב דומה לרגע שבו עלה זונגזי מקולף לאחור, וחושף את התמימות והחום החבויים בתוכו.